לאחרונה אני נשאל מהעוקבים שלי למה בחרתי במילה אומץ כדרך האימון והטיפול שאני מעביר ופיתחתי את מודל האומץ. אתחיל בזה שמבחינתי המילה אומץ אין הפרוש להיות בהתמדה של עשיה או בהסתרה של האי עשייה, אומץ מבחנתי תמיד היה היכולת שלי לנוע בקצב הנכון לי למרות הפחד ולצידו.
אני לא שונה מהרבה אנשים, רובינו מתמודדים בחיים האלו עם רגעים שפחות טוב לנו ועם רגעים שאנחנו רוצים להשיג דבר מה, אם זה בתחום הקרירה ואם זה בתחום המשפחתי או בכל תחום אחר ולרוב זה אישי, כי הדרך בה אני מתמודד עם דברים אינה בהכרח דומה לדרכו של אחר. יתרה מכך הדרך בה אני מתמודד עם הפחדים שמתעוררים אצלי שונה מהדרך בה את/ה מתמודדים. אומץ הוא אינו העדר הפחד, ההפך הוא הנכון לחיות באומץ זה אומר לחיות לצד הפחד ולהמשיך להיות בתנועה ובעשייה.
על מנת לגבור על פחד בחלק מהמקרים אנו צורכים ידע, כלומר כאשר אתה מבין את המשימה או האתגר עמו אתה מתמודד ברגע זה לא בהכרח דורש ממך באותו רגע אומץ, אך בהחלט ניתן להיזכר ברגע שלפני שצברת את הידע ההכרחי, את השאלות שהתעוררו, את הספקות ובוודאי את הפחד שיתעורר. וברגע זה גם אם הוא רגע קצר אנחנו זקוקים לאומץ כדי להתחיל.
מכירי את זה? אני זוכר איך כאשר החלטתי לקום ולעזוב את המקום הבטוח שלי ולפתוח את הקליניקה שלי כמה פחד היה שם, לעזוב את המקום הבטוח עם השכר הבטוח ולשמוע את אותם האנשים אומרים לי "כמה שאני לא נורמלי-משוגע" לעזוב כלוב של זהב וללכת למקום לא בטוח. כן פחדתי וכן השדים שבתוכי התעוררו ושאלו הרבה שאלות ובעיקר אמרו כמי שיודעים שאני הולך להיכשל. פה נכנס האומץ, למרות שידעתי מה בכוונתי לעשות וכתבתי תוכנית עסקית ודברים היו די ברורים, עם זאת הייתי זקוק לאומץ כדי להתחיל להניע את עצמי, לקום ולעשות.
מחקר של ד"ר אורי נילי במסגרת הדוקטורט שלו בחקר המוח במעבדתו של פרופ' ידין דודאי במכון ויצמן ואלה פורסמו בכתב העת הנחשב        'Neuron'.  ביקש לזהות אומץ במוח ולהבין כיצד זה בה לידי ביטוי ערך ניסוי בעזרת מכשירי FMRI  במחקר היו שתי קבוצות. אחת של אנשים שמפחדים מנחשים, והשנייה של חסרי פחד, נלקחו אנשים שמגדלים נחשים כתחביב או לוכדי נחשים. את הנבדקים משתי הקבוצות הכניס נילי לסורק מוח FMRI והציב בפניהם אתגר: ללחוץ על כפתור שמפעיל מסוע ועליו עגלה שבתוכה נחש כרכן תירס (שאינו ארסי). "באמצעות לחיצה על כפתור הנבדק היה יכול לקרב או להרחיק את הנחש. אם הוא בחר שוב ושוב לקרב אותו, בסופו של דבר הנחש הגיע ממש צמוד לראש שלו. את ההבדל נילי מצא באזור בחלק הקדמי האמצעי של המוח כאשר הנבדקים הצליחו להתגבר על הפחד הפעילות באזור זה היתה מוגברת, ואילו באזורים המזוהים עם תגובת פחד אוטומטית (כמו האמיגדלה) – האזורים שגורמים לנו לברוח או לקפוא במקום – הפעילות היתה נמוכה. לעומת זאת, ברגע שבו הפחד ניצח הפעילות באזור זה צנחה, ואילו אזורי הפחד התעוררו לחיים. אדם אשר מתמודד עם פחד מטיסה או פחד במה והולך לקבל טיפול הוא מודע לכך שיצטרך להתמודד עם אותו פחד במהלך הטיפול עצם השיחה או תלוי בסוג הטיפול האם זה לא מצריך אומץ?
מבחינתי אדם אשר צונח שוב ושוב צניחה חופשית או צניחה מאתגרת הרבה פחות אמיץ מאותו אדם אשר צונח בפעם הראשונה.

אני יוסי שטרית ואני מרשה לעצמי לפחד בדיוק כמו שאני מרשה לעצמי להיות אמיץ.