האיכר קיבל את החמור בירושה ובמשך שנים רבות החמור שירת את בעליו ועזר לפרנסתו, אך יום אחד החמור נפל לבור. האיכר הביט על החמור במעמקי הבור והחליט לוותר עליו כי לא מצא דרך להוציאו ואמר בליבו גם כך החמור זקן. החמור הביט באדוניו והאיכר בכל זאת השלים עם החלטתו, והזעיק את אנשי הכפר כדי שיעזרו לו לקבור את החמור בעודו חי ואלה בצער נרתמו למשימה למרות העצב הבינו כי אין מה לעשות והחלו לכסות אותו כי אין טעם להשקיע מאמץ הוא זקן מידי והבור עמוק.
כולם היו בהלם שראו שבכל פעם שאלה השליכו לבור חול כדי לכסות את החמור זה התנער ונעמד על הערימה ברגליו. ככה לאט לאט החמור הגיע לסף הבור. והציל את עצמו.
גם היום לא פעם אנו מגיעים למצבים של לא משחקים שוברים את הכלים, קל יותר לוותר.
אך האם זו בריחה או בחירה?
רובינו מכירים את הפחד משינויים, ומעדיפים לעיתים להישאר עוד קצת במקום העבודה שלא טוב לנו בו, עוד מעט נצא לדרך עצמאית וחדשה, עכשיו זה לא הזמן לבקש תוספת שכר…ולפעמים זה פוגש אותנו גם מפחד רק לומר את מה שאנחנו חושבים מול בת או בן הזוג מול הילדים, מול ההורים. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר ולחיות בתסכול, באשמה או בחרטה.
האם זה הפחד מדברים שנראים יותר גדולים מאיתנו. פחד מהלא מוכר או ידוע?
פחד הוא לעיתים משתק אותנו, מה שעוצר אותי מלבחור, הפחד ממה יהיה, או מה יגידו עלי, איך זה יראה, פחד שלא אצליח, פחד מלעשות שינויים.
איפה אתם בוחרים להיות?
מזמין אתכם לשיחה איתי, בה נבדוק מה הדבר שמפחיד אתכם מלעשות את הצעד הראשון.
