בבוקר הוא קם מתלבש ולא שוכח לשים את המסכה שלו, יוצא לעבודה במשרדו בתל אביב סמנכ"ל לוגיסטיקה מצליח.
ככה כבר הרבה שנים מאז שהיה ילד בבית ספר.
הייתי בכתה ו הבנים בהפסקה שיחקו כדור רגל, מאוד אהבתי לשחק כדור רגל, עד שבאחת ההפסקות הם לא בחרו בי ולא צירפו אותי למשחק ונשארתי לשבת בצד על ספסל הבטון, גם בהפסקה שאחרי וגם בהפסקה שאחרי…שמעתי שהם קובעים להיפגש במגרש השכונתי ולשחק כדור רגל, עמדתי בצד הבנתי כבר, שאני לא מוזמן.
אני זוכר זה היה יום שלישי שהם קבעו לצאת לקניון לסרט, לי כבר היה ברור שהם לא יזמינו אותי וכך היה. מאז אני עם מסכה, חזרתי הביתה מצוברח, כעסתי, נכנסתי לחדר ובכיתי, אמא הרגישה שמשהו לא בסדר, לא סיפרתי לה. ערב קודם היו צעקות בבית משהו שהיה קשור לעבודה של אבא, לא יודע בדיוק אבל הבנתי שמשהו לא בסדר, לא רציתי שאמא תדאג אז לא סיפרתי לה. אמא הירגישה ושאלה אותי מה קרה ואני הרמתי את הראש והייתי חזק, גיבור ועניתי לה הכל בסדר אמא. גם למחרת שחזרתי מבית הספר ואמא שאלה, חייכתי ואמרתי שהכל בסדר, בערב שוב היה את הוויכוח ביניהם, הבנתי שמשהו לא בסדר, מאוחר יותר שמעתי אותם מדברים עלי וכעבור כמה דקות אבא נכנס לחדר שלי, אני עשיתי את עצמי משחק בסוני שלי, לא באמת שיחקתי, לא היה לי מצב רוח לזה, אבא שאל אם הכל בסדר ואני עניתי כן אבא הכל בסדר והוא המשיך לברר ועניתי כמו גיבור וחזרתי, אבא הכל בסדר.
בבוקר קמתי אחרת החלטתי שאני גיבור וחזק נכנסתי לכיתה והפכתי את הפח והמורה נכנסה ושאלה מה קרה אז אמרתי לה שהיה ג'וק בפח ותפסתי אותו, כולם בכיתה צחקו, המורה לא, היא כעסה ולי לא היה אכפת כי הכיתה צחקה, הייתי גיבור.
שיעור עברית המורה לבשה חולצה כתומה, כתום קצת זוהר, נוצץ ואני אמרתי לזאת שיושבת לפני שהמורה נראית כמו תפוז שעומד להתפוצץ, הילדה צחקה, אבל ממש צחקה והמורה פנתה אליה וכעסה והיא אמרה שאני הצחקתי אותה, המורה אמרה אם זה כל כך מצחיק אז אולי תשתף את כולם כדי שכולנו נצחק, אז שיתפתי…המורה הוציאה אותי מהכתה….בצילצול של ההפסקה נכנסתי חזרה לכיתה וכולם הביטו בי וצחקו והתחילו לדבר איתי, הבנתי שאני גיבור, מאז הדברים הסתדרו. בכל בוקר הייתי שם את המסכה שלי של ליצן והולך לבית הספר. ואחר כך בתיכון ואחר בצבא גם באוניברסיטה, שהתחתנתי עם נאוה וגם שישבתי במשרד שלי בעבודה, עד אתמול.
הבן שלי חזר הביתה בוכה מבית הספר וסיפר שאף אחד לא משחק איתו ומעליבים אותו וקוראים לו בשמות גנאי. באותו הרגע הרגשתי שהמסכה שלי יורדת, אין לי מה להסתיר, אבל במקום לדבר קפאתי, הרגשתי לחץ בחזה, נבהלתי נורא, נאוה, אשתי הרגישה משהו ולמזלי לקחה פיקוד, דיברה עם אילי הבן שלי חיבקה אותו, הקשיבה לו, אני לא הייתי איתם, הייתי קפוא ושתקתי. אחרי כמה דקות אילי הלך לחדר שלו, נאוה ישבה לידי ושאלה מה קרה, אני הייתי חזק ואמרתי לה כמו אז שאמא שאלה אותי, עניתי הכל בסדר, יעבור.
בתוך תוכי ידעתי שזה ממש לא יעבור, למחרת בבוקר חיפשתי בגוגל פסיכולוג ואז מטפלים וראיתי אותך, נתיב האומץ, אמרתי שאומץ זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו קראתי עוד קצת, התקשרתי והנה אני כאן.
כהורים חשוב שנלמד להקשיב ואם צריך לא לוותר לשאול שוב ושוב ולתת לילד את המקום לספר לנו את מה שקורה ולפעמים זה לוקח קצת יותר זמן.
לארז(שם בדוי) לא ניתנה ההזדמנות והוא הסיק מסקנות לאור המצב.
אני כאן עבורכם, מוזמנים להתקשר לדבר ולשתף
יוסי שטרית-נתיב האומץ
