אדם מאוד חביב קרוב אלי, אני מעריך את גילו כ 75,
הרגלי אכילה שהיו מכים בהלם כל תזונאי מתחיל ,
מעשן קופסה ביום, שותה ומתנזר מכל פעילות גופנית .
בדיקות דם, תפקוד לב ריאה ותפקודי כבד הכל פיקס,
אשתו לעומת זאת ,אוכלת כמו ציפור,
צועדת 5 קילומטר כל בוקר ופעם בשבוע…
מבקרת אצל רופא זה או אחר.

מה השוני בין שני אנשים שגרים תחת קורת גג אחת,
מכירים אחד את השני 40 שנה וההבדל הפיזי רפואי
ביניהם שמיים וארץ.
במקרה שלנו הגבר ניחן בנקודת אופי קריטית לסיפורינו, שליטה
פנומנלית במידת הכעס,  לעומת הגברת, שכל אירוע מזערי
הופך אצלה לדרמה.

יעקפו את הבחור בכביש, הוא יחייך, יעקפו אותו בתור, הוא יזרוק על העבריין פרחים
וישיר לו סרנדה, הבחור מסרב להיות ישראלי, מסרב לכעוס.
לכל אחד מאתנו מנגנון טבעי שמקפיץ את לחץ הדם ברגע שהמציאות לא מתרחשת על פי
התסריט הנחשק, בעלך שכח לקנות משהו בסופר, השיחה עם המוקדנית לוקחת זמן,
הילד עשה פדיחה וקיבל מספיק בקושי בסדר וניקיון.

אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שזה בסדר גמור שהחיים לא זורמים אתנו,
ולסלוח לאחרים ולעצמינו הינו אקט כל כך בסיסי שהוא שאלה של חיים ומוות.
אנחנו חייבים להבין, נכון אנחנו מלאכים, אבל מה לעשות שאנו מוקפים בבני אדם שטועים,
לא מסוגלים, לא באינטליגנציה הראויה בכדי לחלוק עמנו את כדור הארץ, הכל נכון.
אבל בסוף בני אדם, הם בני אדם, הם חבילה עטופה בצלופן של רגשות, חולשות פחדים, לכל אחד מטען ,
מישהו שצעק עליו או העליב אותו לפני שעה או לפני 30 שנה.

דוגמה שאני אוהב להשתמש בה, ליאם "שינדלר" ניסן משחק בסרט מופת ,אם אתם חובבי ז'אנר
המכות והפיצוצים, בשם "חטופה", כמה פושעים אלבניים שלא מכירים את ניסן מסרטיו הקודמים
מחליטים לחטוף את ביתו, וליאם שבכלל שירת כסוכן חשאי יוצא להרוס לאבד ולהשמיד.
בזמן שהבת מתחבאת בתחילת הסרט מאימת החוטפים, היא מתקשרת לאבא ניסן,
ומספרת לו אבאל'ה יש חוטפים מה עושים, הוא אומר תקשיבי לי ביתי, הם הולכים
לחטוף אותך זה מה שהולך לקרות, אבל ברגע שהם חוטפים אותך , תצעקי שאני
אשמע בטלפון את כל מה שאת רואה, צלקות שפם זקן כתם לידה, כל דבר שאני אוכל
ללמוד ממנו על החוטפים.
וכך מאותם צעקות של הבת הוא אכן לומד פרטים ראשוניים על החוטפים, משמיד חצי
צרפת ונשאר עם כח לעוד שני המשכים, לא מומלצים דרך אגב.

אז מה ניתן ללמוד מליאם ניסן, אתם נמצאים במצב מצוקה, כעס חרדה לחץ,
לומר כעת – אלו החיים לחשוב למה זה קרה לי, הלוואי שזה לא היה קורה וכדומה,
לא יעזור ולא יפתור את המצב. הנקודה היא שלא משנה מה קרה משנה איך תהיה התגובה שלכם.
תגובה חזיתית אוטומטית אינסטינקטיבית לא תוביל לפתרון, התפרצות היסטריה איבוד
עשתונות זה כמו לשפוך בנזין על שריפה, לא לא אמרנו לחסום רגשות, זה לא הכיוון ,
מה שכן חייב לקרות זה שלא תאבדו את הראש.
כמו אותו שמנמן בן 75 שמסרב לתת לטמפרמנט לשלוט בו.

הסוד הוא לא לברוח ממצבים אלא לדעת להגיב אליהם, תנו לשכל לפעול, זה המצב
אנחנו כבר פה אין מה להצטער, עכשיו צריך להריץ תסריטים, אם אני אכעס אם אני אתפרץ,
הכנסתי את הצד השני לפינה והתגובה האוטומטית שלו תהיה בדיוק כמו התגובה שלי
וזה מסלול שאין ממנו יציאה.
אבל אם אני אחשוב שניה בשקט רק שניה, אני אמצא לפחות 3 תסריטים שיכולים, לסיים
את הסיפור הזה אופטימי ורגוע, נכון אולי ה "כבוד" שלי יפגע, אולי אני לא אהיה עם המילה האחרונה
אבל מצד שני הלהבות יונמכו ושני הצדדים ייצאו נשכרים.

כמה פעמים הייתם יכולים להגיע לתוצאה טובה לכם רק על ידי שימוש בהומור בחיוך,
ובמקום זה גרמתם לצד השני להפוך לאויב.
נכון במקרים קיצוניים כעס הוא פתרון אבל גם כעס נשלט הוא מהלך מחושב,
באופן כללי אם תסתכלו סביבכם תגלו אנשים מוכשרים שלא מצליחים להגיע למקום אליו
רצו להגיע, וברוב המקרים הסיבה תהיה חוסר שליטה ברגשות שתוביל לסגירת דלתות
פספוס הזדמנויות וחיסול קשרים.

ישנו גם כעס פנימי, כעס עצמי, הרסני לא פחות.
גם אנחנו המלאכים, עשינו טעויות, התגרשנו כשלא היינו צריכים, התחתנו כשלא היינו צריכים,
פתחנו עסק סגרנו עסק פגענו נפגענו ועוד מיליון דברים שגורמים לתסכול עמוק .
כל זה מיותר, עם קצת שכל הגיון ושליטה עצמית נוכל למצוא פתרון כמעט לכל בעיה בעולם,
אבל לשחות בתוך ביצה של כעס עצמי, רחמים עצמיים כאב לב, רק מביא לנפילה במערכת
החיסונית בתפקוד, במורל ובאיכות החיים.

תרימו ראש, כולם טועים, כולם, השאלה היא לא איך נופלים אלא כמה מהר חוזרים
לעמוד, אחד הדברים האופייניים בהם אני נתקל במהלך טיפולים הם אנשים הסובלים
מחרדות וחוסר בטחון עצמי.
לרוב מתוך מקרים מהעבר הרחוק אשר התקבעו בלב האדם והוא אינו מצליח להשתחרר מהם,
ברגע שמתבצע תהליך של שחרור כזה על ידי סליחה מחילה והחלטה שממשיכים קדימה,
מקבל המטופל פריצת דרך משמעותית בחייו.
כאשר ביצע המטופל שחרור נפשי בו הוא מבין שמה שקרה קרה, את הזמן אי אפשר להחזיר
לאחור אבל את המציאות חייבים להזיז קדימה, כמו שאומרים על הפולנייה שלא
מסוגלת להשתחרר מהכאב כי היא מכורה לו, גם אנחנו לפעמים מכורים לכאב ומפחדים
לאבד את הסיבה התת הכרתית שאנו נהנים לשלוף כל פעם שאנו נתקלים בכישלון.

האנשים המצליחים ביותר בעולם לימדו את עצמם להיות גמישים נפשית, לא להסתבך
רגשית עם סיטואציות שעוצרות אותם מהתקדמות, הם פיתחו יכולת להבליג למחוק
ולהתקדם הלאה, הם לא נותנים לרגשות קיפוח טראומות או כישלונות העבר לעצור אותם.
ליהפך, לסלוח לאחר ולעצמי הוא הכח המניע אותם לנצח להוכיח שהם יכולים לצאת מהמעגל ,
כי אני לא יכול לשנות את המציאות, אבל ברגע שאני אשנה את עצמי, המציאות כבר תשתנה מעצמה.

אנחנו פה בשבילכם כמו תמיד.